אילת קרויה על שם העיר המקראית "אֵילַת",
שנזכרת בספרי התנ"ך (בעיקר במלכים ובדברי הימים)
כעיר נמל השוכנת לחוף ים סוף (היום מפרץ אילת).
השם עשוי להתייחס גם לעצי שיטה (הנקראים גם "אֵילִים" בלשון מקראית),
שצמחו באזור זה והיו נפוצים במדבר הערבה.
האזור שבו שוכנת אילת היה מיושב עוד בתקופות קדומות מאוד, בשל מיקומו האסטרטגי כצומת דרכים טבעי בין אפריקה, ערב ואסיה.
הוא שימש כתחנת מסחר מרכזית עבור שיירות סחר, והיה חלק מנתיבי הבשמים והנחושת.
שלמה המלך, במאה ה-10 לפני הספירה, ייסד באזור נמל ימי שנקרא גם "עציון גבר"
(שלעיתים מזוהה עם אילת), ושימש כבסיס למסעות ימיים לאזורים רחוקים כמו אופיר,
מהם הובאו זהב, כסף, שנהבים וסחורות יקרות נוספות.
במהלך הדורות שלטו באזור אילת עמים ואימפריות רבות:
מצרים הקדומה – שהחזיקה בשליטה באיזור כחלק מממלכתה במשך פרקי זמן שונים.
האימפריה הרומית והמשך דרכה, האימפריה הביזנטית – ניצלו את המיקום לשלטון ימי ומסחרי.
הממלוכים במאה ה-13 וה-14 – שלטו על דרכי המסחר מאפריקה וחצי האי ערב צפונה.
האימפריה העות'מאנית – שלטה באזור החל מהמאה ה-16 ועד מלחמת העולם הראשונה.
בתקופת המנדט הבריטי האזור היה ידוע בשם אום רשרש, בו שכנה מצודה קטנה ששימשה כנקודת משמר בריטית.
במרץ 1949, בסיומה של מלחמת העצמאות, נכבש המקום על ידי כוחות צה"ל במסגרת מבצע עובדה
– המבצע האחרון במלחמה, שהבטיח את השליטה הישראלית על השטח הדרומי והגישה לים סוף.
באותו מעמד סמלי הונף דגל הדיו המפורסם, דגל מאולתר שצויר בדיו על סדין.
בעשור הראשון למדינה החלו ניסיונות לפתח את המקום, תחילה כיישוב קטן ולאחר מכן כעיר נמל ותיירות. בשנת 1959 הוכרזה אילת כעיר באופן רשמי.
עם השנים התפתחה אילת כמרכז תיירותי בינלאומי, עם בתי מלון, אתרי נופש, מתקני ספורט ימי ואטרקציות טבע ייחודיות.
בשנת 1985 הוכרז האזור כאזור סחר חופשי, מה שתרם להפיכתה למוקד משיכה מסחרי לצד תיירותי.
העיר ממשיכה לשמש כיום כשער ימי חשוב לישראל (דרך נמל אילת), כמרכז מסחר בינלאומי וכיעד חופשה פופולרי עבור ישראלים ותיירים מחו"ל.
